לזכרו של סבי ,אריה קרובי.

סבא שלי, אריה קרובי ,נולד באלגיריה שהייתה בזמנו קולוניה צרפתית. הוא התגייס לצבא הצרפתי  ושירת באפריקה ובמזרח אסיה. הצרפתים שלטו בויטנם ושם הוא נפל בשבי וישב תקופה ממושכת ב"הילטון הנוי" או בשם הויטנמי המקורי "הואה לו". מספיק לקרא כתבות על התקופה על מנת לקבל מושג על העינויים ושטיפת המוח שהאסירים עברו כדי להצטמרר ולהעביר דף. זה לא מנע ממנו לעלות לארץ ולהיות הישראלי הכי ציוני וגאה שיש, לסלול כבישים, לעבוד בעבודת כפיים, להביא עם סבתי אידה שבעה ילדים, לגור במעברה ואחר כך בדירת חדר וחצי ואף פעם, אבל אף פעם לא לקטר "עשו לי, לקחו לי, דפקו אותי". כשאני שומעת התבכיינות על קיפוח ועדתיות בא לי לצ'קמק את המתמסכן. סבא שלי היה אדם מיוחד במינו. הוא נלקח ממני כשהייתי בכיתה ד והיום, שלושים ומשהו שנים אחרי, אני מודה שעדיין לא התגברתי על מותו. בקבר שלו  עדיין צומח גרניום אחד שהחזיק מעמד מאז ששתלתי אותו, לפני שלושים שנים. אני יכולה לכתוב על הסבא האהוב שלי אנציקלופדיה אבל אנחנו לא ב"חיים שכאלה" אז אסיים כאן. השיר שהכי מזכיר לי אותו הוא שירו של הזמר היהודי ממוצא אלגיראי אנריקו מסיאס. השיר "Adieu mon pays" ,"להתראות מולדתי" מספר את הסיפור האישי של מסיאס אבל גם את של סבי. הגעגועים הורגים אותי לעזאזל.