מימוש רעיון שאני מתכנן כבר שנתיים...

מצאתי מודעה בעיתון שמחפשים גבר רזה, בן 33 לעבודה עם פסל אמריקאי מאד מוכר. חברה טובה צילמה אותי במטבח עם בוקסר והצעתי את עצמי לאודישן. אחרי כמה ימים התקשר בחור איטלקי וקבענו פגישה. כשהגעתי לסטודיו הענק הבנתי שזה משהו מאד רציני. היה שם צוות של שבעה אנשים עם ציוד טכנולוגי מאד מתקדם וצוות צלמים. אחרי שנערכה ההיכרות הראשונית ביקשו שאתפשט ואשכב על במה לבנה. היה קצת קר. נשכבתי על הבמה והחבר'ה התחילו לצלם מכל זווית אפשרית. כשירדתי, ראיתי על מה מדובר. התמונה שעליה מבוסס הפסל היא תמונה שלעולם לא ראיתי לפני: ישו שוכב עירום כביום היוולדו רזה וכחוש על מלבן גדול משיש לבן. על האבן הזאת בעצם ניקו אותו לפני שנקבר כשהיה בן 33. אפשר לראות את אבן השיש המקורית, כביכול, בכנסיית הקבר בירושלים העתיקה. מאות אלפי נוצרים אדוקים מגיעים מדי שנה להשתטח על פיסת השיש הזאת ומקשים ברכה, המחזה מעניין לצפייה. למחרת התקשר האיטלקי הגאה ובישר לי שהם בחרו בי ושאל לזמינותי. ביומיים הבאים הגעתי פעמיים לסטודיו ובמשך ארבעים וחמש דקות שכבתי ערום וקפוא עד שהם היו מרוצים. קיבלתי סכום מאד יפה על השתתפותי העירומה אמרתי תודה יפה וחזרתי לביתי. כעבור שבועיים קיפלתי את הבסטה, אבזרתי את האופנוע שקיבלתי בסיפור הקודם (ברנינג מן), קניתי מצלמה חדשה בחנות משכון ויצאתי לדרך...

מקסיקו

כשחציתי את הגבול אלייך, הייתי מלא בפחדים. כל איש ואישה שסיפרתי להם עלייך אמרו לי שאני משוגע! לחצות את מקסיקו על אופנוע, זו התגרות באלת המוות. אפילו חבריי המקסיקנים בלוס אנג'לס, עיקמו פנים ואמרו שזה טפשי מסוכן. כמובן שזה רק דרבן אותי. משהו בתוכי רצה להתפרץ. לחתוך את החבלים שקושרים אותי, להוריד את המסכה ולתת לעולם ,לטבע, להוביל אותי. חיפשתי תשובות, אושר, אהבה. בחציית הגבול הפחד היה כמעט משתק, נסעתי כשעתיים רצופות בלי עצירות, בלי בדיקת דרכונים, בלי קבלת ויזת תייר, כלום, רק ישר. אחרי שנרגעתי, עצרתי במבוא לתיירים בצדי הכביש. הייתה שם מפה גדולה של האזור וירדתי לצלם אותה כדי שיהיה לי בסיס לניווט. כשהתחלתי לחזור אל האופנוע, עצר אותי איש זקן ושאל לשלומי. עניתי בספרדית קלוקלת, והוא פרס את ידו ,הגיש לי עוגה, חייך והמשיך לדרכו. בדיעבד אני מבין שזה היה הפתיח לקראת הקרב בא. המשכתי בנסיעה ונכנסתי לתוך החשיכה. עדיין הייתה בי תחושת פחד. כשעייפתי החלטתי לעצור לשינה. נסעתי אחרי שילוט בספרדית שאמר "מעיינות חמים". כשהבנתי שמעיינות חמים אני לא אמצא רכבתי באיטיות לכיוון מדורה שראיתי באופק. כשהתקרבתי, ראיתי בחור כבן שלושים, שיושב לבדו עם מצ'טה גדולה ביד. היססתי תחילה אך משהו בתוכי אמר לי "אל תפחד, אתה יכול להתמודד גם עם אדם מזוין במצ'טה" אבל המשהו הזה בתוכי שוב אמר " לא יהיה צורך, הוא גם כמוך, סתם משוגע". אחרי שיחת אילמים של כמה דקות הצלחתי להסביר לו בערך שאני בסך הכל מחפש מקום לשינה. הוא הצביע על עץ קרוב, ליווה אותי עם הפנס שלו ועזר לי להקים את האוהל. הבנתי שהוא שומר לילה. משגיח על כלי העבודה, טרקטורים ומחפרונים שביום נעזרים בהם לבנייה במקום. כשהתעוררתי בבוקר, הוא הגיע לשאול לשלומי, הציע קפה ובירך אותי כשהמשכתי בדרכי. שוב נוכחתי לגלות שרוב בני האדם בעולם, לא משנה גודלם, מראם או מוצאם: טובים הם. מחפשים אנו את אותו השלום שכולנו רוצים. שלום פנימי. שלום כוללני.

גילתי חבל ארץ מדהים. שמו באחה (נמוכה) קליפורניה, מדבר ענק עם קקטוסים ענקיים. משני צידיו הוא מוקף ים. מצד מערב- האוקיינוס הפסיפי, ומצד מזרח- מפרץ מקסיקו. כמו כל מדבר, בלילות קר וביום חם. הרכיבה על האופנוע בלילה הזכירה לי נשכחות. טראומת קור שחלקכם בטח עדיין זוכרים ממארבים קפואים שאין דרך להתגבר על זה חוץ מלשרבב מספר קללות ולהבטיח שלעולם לא נקפא עוד בחיינו! שנאתי קור.. הגעתי קפוא ורועד לכפר קטן שבו מצאתי שני בתי מלון שהיו יקרים יחסית לאזור. התלבטתי קצת ואז חזרתי למלון הראשון בכניסה לכפר. בזמן שחניתי ראיתי שני בחורים שלא קשורים למקום, עומדים בפתח אחד החדרים ומסתכלים עליי. נופפתי לשלום והם בתשובה סימנו לי לבוא. לאחר שיחה קצרה הסתבר ששני הבחורים הם חברים מגרמניה שעלו על אופניים לפני שנתיים בניו זילנד הרחוקה. כל אחד סוחב על האופניים שלו כ 60 ק"ג של ציוד לכל תנאי ומזג אויר. כשראו עד כמה אני רועד הם הכינו קפה חם וחלקו איתי את ארוחתם. הם הציעו שאחלוק איתם את החדר כדי ששלושתנו נחסוך להמשך הדרך. אחרי ארוחת הערב הם ניגנו ושרו שירים שחיברו יחדיו בדרך המדהימה שעברו ואני ישבתי וצפיתי בפליאה שמולי. פשטות החיים. למחרת צילמנו קטע וידאו לבלוג שלהם, TAPINUMBUR והמשכנו כל אחד בדרכו לא לפני שהחלפנו חיבוק ארוך וזכרון דברים.

בדרך דרומה עברתי בעיירות ישנות עם כנסיות ישנות וכפרים מימים ימימה. לאט לאט נכנסתי לתרבות המקסיקנית. תרבות שעברה הרבה מהפכים מכיבושים שונים ושליטים שונים. לא פעם עברתי במקום מסוים שבו אמרתי, וואו! פה אני רוצה לסיים את חיי. בנוף המדהים הזה. מדהים! פתחתי את האוהל במקומות שהרגיש לי נכון וככה לאט לאט התקדמתי דרומה כשכל יום מביא עמו משהו חדש ומרענן לחיי. אחרי כמה ימים הגעתי לעיר הבירה של הבאחה שנקראת 'לה פז'. השלום. לאחר חיפושים רבים מצאתי פנסיון קטן ועתיק. להפתעתי היו שם המון מפות ותמונות ישנות של ירושלים וישראל. הבנתי שהפנסיון שימש בעברו כמקום מעבר למיסיונרים. הרגיש לי מוכר ולכן החלטתי לנוח שם כמה ימים. מארי, הבחורה שמנהלת את המקום, נטעה בי תחושה של בית. בעיניים שלה גיליתי עומק חמים וטוב. היא דאגה שאחנה את האופנוע בתוך הפנסיון ונתנה לי מפתח לחדר נקי ופשוט. אחרי שהתאקלמתי והתרחצתי במים קרים ומרעננים, ביקשתי ממרי את הקוד לאינטרנט כדי שאוכל להתעדכן. היא בפנים מצטערות אמרה שהאינטרנט לא עובד, ועם חיוך קטן אמרה שאני יכול לחצות את הכביש לפנסיון הקרוב ששייך לאותם בעלים ושם הם יתנו לי לגלוש . חציתי את הכביש, טיפסתי קצת במעלה הרחוב ונכנסתי לפנסיון השני. הפקיד ידע כבר על מה מדובר, נתן לי הקוד לאינטרנט שלהם וככה התיישבתי בנוחות והתחלתי להשלים חוסרים בפייסבוק, אימייל ועדכונים על מה קורה בארץ. תוך כדי גלישה היה בי דחף לא ברור להסתכל שמאלה. לא הבנתי תחילה למה. אחרי כמה פעמים שהסתכלתי ככה ברפרוף פתאום התגלתה הסיבה. בקצה הימני העליון של הקיר משמאלי הייתה תמונה ענקית וברורה. אותה תמונה שבזכותה יצאתי למסע. הפעם השנייה בחיי שאני רואה אותה. ישו על פיסת השיש הלבנה. חייכתי מאוזן לאוזן, העולם שוב מסמן לי שאני נמצא במקום הנכון, בזמן הנכון, ושעליי להמשיך במסע.

ליצירת קשר ולדף הפייסבוק לחצו